We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | אנחנו רגילים לזוהר באזור מיקוד אס אי [דרום-מזרח] 26 של לונדון: הייתה תקופה שבה קלי ברוק וג'ייסון סטאטהאם גרו מעל רופא השיניים, אבל כאשר פגעו עקביה של אנושקה המפל בבטון הסדוק של מקום החנייה מחוץ לדירה שלי, קשה שלא לחשוב על התצלומים שהופיעו במגזין "פיקצ'ר פוסט", של בני משפחת המלוכה המבקרים אצל משפחות שבתיהן נהרסו מהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, המשימה שלה במרחב הצנוע שלי באזור הפרברים עוסקת ביותר מהבעת אהדה והזדהות. המפל, האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שהוא נשא שם קנייני כלשהו מעין זה, הגיעה כדי למסור לי מידע, שאם לשפוט לפי הדפים האמצעיים של מגזיני עיצוב פנים והודעות מלאות חרדה בפורומים מקוונים של "עשה זאת בעצמך", נדמה כי מחצית מבעלי הנכסים בעולם המערבי נואשים לקבל אותו: כיצד לשוות לבית רגיל את המראה והתחושה של סוויטה במלון חמישה כוכבים, שעולה 750 ליש"ט [כ-4400 ₪] ללילה. במקרה זה, לעשות "המפליזציה" לדירה צנועה שהיא התוצר של המרת החלק האמצעי של בית ויקטוריאני בן שלוש קומות. תוכל לעשות את זה", היא אומרת, כשהיא מעיפה מבט סביב המטבח שלי. " כל אחד יכול לעשות את זה. אין שום סיבה שלא, אבל חייבת להיות המשכיות בין החדרים. יש ללכת עד הסוף עם רעיון אחד. " היא מעיפה מבט מהורהר ומלא געגועים לעבר יציאת החירום. "ומובן שתצטרך לקנות את הבית הסמוך". זוהי בדיחה, אני חושב. למרות זאת, יש טעם להשתהות כדי להתייחס למוזרות של דחף זה. חדר המלון הוא מרחב שקשור לשכחה. היינו מוטרדים אילו נשא סימן כלשהו של דייר קודם, במיוחד מאחר שרבים מאיתנו הולכים לבתי מלון על מנת לעשות דברים שלא היינו עושים בבית. אנו מצפים שינקו חדר מלון באופן יסודי כזה, כאילו שזה עתה נגררה גופה מן המיטה. (בחלק מהמקרים, הדבר הזה באמת קורה). הפנים הביתי מגלם את הרעיון ההפוך: זהו מחסן של זיכרונות. הסיפור של דייריו צריך להיות שם בתצלומים שעל הכוננית, התמונות שעל הקיר, הספרים שעל המדפים. אילו חדרי מלון היו אנשים, הם היו חולים מחייכים לאחר לובוטומיה (ניתוח מוח פסיכיאטרי) או פסיכופתים סבירים.
|