We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | אנחנו רגילים לסלבריטאים בשכונה שלי, סיידנהם (לונדון אס-אי 26): קלי ברוק וג'ייסון סטיית'ם גרו מעל לרופא השיניים. אולם, כשהעקבים של אנושקה המפל נחתו על הצמנט השבור של החניה מחוץ לדירה שלי, קשה לא לחשוב על התמונות של הפיקטשר פירסט שהראו את המלוכה מבקרת אזרחים שאיבדו את בתיהם בהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות זאת, המשימה שלה בחלקת הפרברים שלי הולכת מעבר לסימפתיה. המפל - האשה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שהוא היה ידוע כך - הגיעה כדי למסור לי מידע שאם ללכת על פי הכתבות בירחוני עיצוב פנים ותגובות רגושות באתרי "עשה זאת בעצמך", חצי מבעלי הנכסים בעולם המערבי נואשים לקבל: כיצד לתת לבית רגיל מראה ואוירה של סוויטת חמש כוכבים, ששוה 750 לירות שטרלינג ללילה. על פי המפל, במקרה הזה, להפוך את החתך האמצעי של בית ויקטוראיני (סמי) לדירה. "זה אפשרי בשבילך," היא אומרת, כשהיא מטילה מבט מסביב למטבח שלי. "זה אפשרי בשביל כל אחד. אין סיבה שלא. אבל, צריכה להיות המשכיות בין החדרים. חייבים לנהוג על פי רעיון יחיד". היא מסתכלת בעגמומיות מעבר ליציאת החירום. "תצטרך לקנות את הבית הסמוך, כמובן." זאת היתה בדיחה. נראה לי. ... אבל, שווה לעצור ולחשוב על המוזרות של הדחף הזה. חדר בבית מלון הוא מקום 'אמנזי', שלא מראה סימנים מהאורחים הקודמים, והיינו מוטרדים אם היינו מבחינים בסימנים כאלה, במיוחד כי הרבה מאתנו נשארים בבתי מלון כדי לעשות דברים שלא היינו עושים בבית. אנחנו מצפים מחדר בבית מלון להיות נקי בצורה יסודית, כאילו גררו גופה מהמיטה לפני זה. (במקרים מסוימים, זה אכן קרה.) הפנים של הבית האישי מהווה רעיון מנוגד: הבית הוא מאגר של זכרונות. הסיפור של אלה שמתגוררים שם אמור להיות בתמונות על המדף של הקמין, הציורים על הקירות, הספרים על המדפים. אילו חדרי מלון היו אנשים, הם יהיו פצינאטים מחייכים שעברו לובוטומיה, או פסיכופטים סבירים.
|