We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | דיירי אזור מיקוד SE26 בלונדון רגילים לחיי זוהר: קלי ברוק וג'ייסון סטאת'אם התגוררו בעבר מעל רופא השיניים. אך בעוד שעקבי נעליה של אנושקה המפל נוקשות על הבטון הסדוק שמחוץ לדירתי, קשה שלא לחשוב על תמונות מתוך המגזין פיקצ'ר פוסט בהם נראים בני משפחת המלוכה כשהם מבקרים משפחות שבתיהן הופצצו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך משימתה הנוכחית בפרוור מגוריי הצנוע אינה מסתכמת בהבעת אהדה. המפל – האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שקיבל את שמו – באה כדי לספק לי מידע אשר, אם להתבסס על עמודי הרוחב במגזיני העיצוב ועל פוסטים מודאגים בפורומים בתחום "עשה זאת בעצמך" באינטרנט, מחצית מבעלי הנכסים בעולם המערבי משתוקקים לקבל: איך לתת לבית רגיל את המראה והאווירה של סוויטת מלון חמישה כוכבים ב- £750 ללילה. ובמקרה זה, "להָמְפֶל" דירה צנועה שנבנתה מהחלק האמצעי של בית דו משפחתי ויקטוריאני בן שלוש קומות. "אתה יכול לעשות את זה", היא אומרת, בעודה מעיפה מבט סביב המטבח שלי. "כל אחד יכול לעשות את זה. אין שום סיבה שלא. אבל צריכה להיות המשכיות בין החדרים. צריך שיהיה רעיון וללכת איתו עד הסוף". היא נועצת מבט מלנכולי מעל מדרגות החירום. "ותצטרך לרכוש את הבית הצמוד כמובן". זאת הייתה בדיחה. אני חושב. ... שווה עם זאת לעצור ולבחון עד כמה מוזר הדחף הזה. חדר מלון הוא מרחב של שכחה. יפריע לנו אם הוא יכיל סימן כלשהו לנוכחותו של דייר קודם, במיוחד לאור העובדה שרבים מאיתנו מבקרים בבית מלון בכדי לעשות דברים שלא היינו עושים בבית. אנחנו מצפים מחדר במלון להיות נקי ביסודיות רבה כל כך כפי שהיו עושים במקרה וכרגע גררו גופה מעל גבי המיטה. (במקרים מסוימים זה באמת מה שקרה.) הפנים הביתי מגלם את הרעיון ההפוך: הוא מהווה מאגר של זיכרונות. הסיפור של דייריו אמור להיות שם בתמונות שמונחות על האח, בתמונות שעל הקיר, בספרים שעל האצטבה. אם חדרי מלון היו בני אדם, סביר להניח שהם היו מנותחי לובוטומיה חייכנים או פסיכופטים.
|